DOMIST the anomalous site

International Literary Project - Literature and Peace

< language ESP - ISR > POESÍAS

Moshe Benarroch

poesías

POESÍAS

sin titulo

Nos paramos un momento, y el mundo no se paró con
nosotros, siguió volando.
¿A dónde corre? ¿Qué prisa tiene? ¿A dónde nos lleva?
A nuestra muerte.
¿Y por qué el mundo necesita nuestra muerte?
Para correr.
Somos su gasolina. Nuestra muerte es su energía.
Como el gato que come a su pescado.
Sí, pero por qué lo hace tan de prisa, por qué no más
despacio.
A la velocidad de la luz. El mundo teme nuestra luz.
Tiene miedo de que si seguimos vivos le quemaremos.
Somos sus árboles, somos el fruto de sus árboles, somos las
semillas de sus manzanas, su futuro depende de nuestra
muerte.
¿Y si desaparecen, entonces, dónde van nuestras memorias?
Al próximo árbol y al próximo fruto que el mundo comerá en
su próximo almuerzo.

Malaga

Hubo días en los que todo parecía claro y evidente, hubo días
de esos, pero al final vinieron olas y su espuma borró todo,
hasta la memoria de la espuma.
El mar nos traga poco a poco con seguridad, su paciencia es
infinita.
Y de todas formas somos islas entre aguas tormentosas, y
cada día las aguas nos pueden circundar.
Pero el mar es también nuestra vida, nuestro escape, el
camino de vuelta, la posibilidad de hundirse.
Si fuese mar, ya hubiese tragado todo.
Nos come poco a poco, la tierra tiene más prisa de vernos
bajo ella.
“Cada uno tiene una misión en la vida, pero todos después del
hombre.”
Nos creó para ser presa de la tierra, de los animales y del
hombre.
Presa de todos, presa de nosotros mismos, la cima de la
creación y nuestra misión es ser comidos, nuestra misión es
acabar nuestras vidas, el día de nuestra muerte cumplimos
nuestra misión, los habitantes de la tierra se saciarán de nuestra
carne y la tierra podrá crear petróleo de lo que ellos coman, y
otros viajarán en sus coches.
Como la lluvia que llena el mar y después crea a la nube que
nos dará lluvia.
Así nosotros vamos y venimos y todas las preguntas van y
vienen con nosotros a todos lados.

¿Dónde está la entrada a nuestra casa? ¿Dónde la puerta del mar?

Un muro de piedras le cerró.
Nos dijo que no debemos rezar a los dioses de las piedras, y
hoy lo único que queda de nuestro templo son piedras.
Nuestro castigo es rezar a las piedras.
Una piedra cierra al mar, el mar no puede salvarnos de
nuestra muerte, no puede salvarnos de nuestra vida.
“¿Dónde está la llave que abre la puerta?”
¿Y dónde esta la entrada a las diez Sefirot? ¿Dónde sus
cenizas?
La puerta también se convirtió en piedra, y no hay llave que
abra la piedra, gritamos y la piedra no oye.
Antes soñábamos en volver a la piedra, y ahora lloramos este
sueño que se convirtió en realidad, soñamos que la piedra se
convierte en arena, pero la piedra se convirtió en la muerte del
hijo antes del padre.

¿A dónde corres tanto?

Quiero volver a encontrarme enfrente del monte del que nací.
Corro para encontrarme de nuevo, una última vez.
“¿Y llegas a hacerlo?”
Puedo correr, mis pulmones se abren, mi respiración aspira.
“¿Y vuelves a encontrarte?”
Sí.
“¿Y qué ves?”
Veo que el niño que fui ya no es niño, el adolescente que no
creció ya no es adolescente, los dos son ancianos arrugados,
tienen una piel que me asusta. Sé que me veo, pero mi pasado
ha cambiado.
“El pasado no puede cambiar.”
Eso es lo que pensaba, pero cambia sin parar. Cada vez que
visito mi pasado cambia. Y me asusta, más que el futuro.

¿A dónde te fuiste, papá?

A dónde me llevaron las olas del mar.
“¿Y por qué no me conociste, papá?”
La torre de Babel nos dividió en lenguas y en pueblos.
“¿Y cuándo podremos vivir de nuevo en el mismo mundo?”
Cuando digamos “mi planeta” y no “mi pueblo” o “mi país
“¿Y cuándo pasara eso?”
Cuando veamos su destrucción.
“¿Y dónde estás ahora?”
En un sitio sin viento.
“¿Nieva?”
Sobre mí tal vez, bajo mí, seguro que sí.
“¿Y cuándo volverás?”
Ya he vuelto y no quiero volver.
“¿Y cuándo se acabará mi vuelta, papá?”
Cuando la idea de volver se acabe. Siempre estamos yéndonos
y volviendo.

************************************************************************************

עצרנו כאן לרגע,

" הוא ממשיך לטוס.והעולם לא עצר איתנו,"

"לאן הוא רץ, לאן הוא ממהר? לאן הוא לוקח אותנו?"

"אל מותנו."

"למה העולם צריך את מותנו?"

"כדי לרוץ."

"אנחנו הדלק שלו. מותנו הוא הדלק שלו."

"כמו שחתול אוכל את הדג."

"כן, אבל למה הוא עושה את זה כל כך מהר, למה לא לאט."

"במהירות האור, העולם מפחד מהאור שלנו."

אותו.נסנוור

"הוא מפחד שאם נחיה מספיק

"אנחנו העצים שלו, אנחנו הפרי של עציו, אנחנו הגרעינים של תפוחיו,

במותנו תלוי עתידו."

"ולאן אנחנו הולכים אז, לאן הזיכרונות שלנו."

"לעץ הבא ולפרי הבא שהעולם יאכל בסעודתו הבאה."

מָלָגָה

"היו ימים בהם הכל נראה ברור ומובן, היו גם ימים כאלה,

הגלים באו והקצף שלהם מחק הכל,

אפילו את זיכרון הקצף."

"הים בולע אותנו אט אט אבל בבטחה, סבלנות הים היא אינסופית."

"גם כך אנחנו איים בתוך מים גועשים וכל יום המים יכולים להקיף את

כולנו."

"אבל הים הוא גם חיינו, הדרך לברוח, הדרך לחזור, הדרך לשקוע."

"לו הייתי ים, כבר מזמן הייתי אוכל את הכל."

"הוא אוכל אותנו לאט לאט, האדמה ממהרת יותר לראות אותנו

מתחתיה."

"לכל אחד תפקיד אחר בעולם, אבל כולם אחרי האדם."

"ברא אותנו להיות טרף לים, לאדמה, לחיות ולאדם."

"טרף לכולם, טרף לעצמנו, פאר הבריאה ותפקידנו הוא להיאכל,

תפקידנו הוא לגמור את חיינו, ביום מותנו אנחנו ממלאים את תפקידנו,

יושבי האדמה ישבעו מבשרינו והאדמה תוכל ליצור נפט ממה שהם

יאכלו ואחר כך אחרים ייסעו במכוניותיהם."

"כמו הגשם הממלא את הים ואחר כך יוצר את הענן שיוריד גשם."

"כך אנחנו באים והולכים וכל השאלות באות והולכות איתנו לכל

מקום."

מָלָגָה

"היכן הפתח לביתי? היכן השער לים?"

"קיר אבן סגר אותו."

"הוא אמר לנו לא להתפלל לאלוהי האבן אבל כל מה שנשאר מבית

מקדשנו זה אבנים."

"קללתנו היא שאנו מתפללים לאבן."

"אבן סוגרת את הים, הים לא יכול להציל אותנו ממותנו, לא יכול להציל

אותנו מחיינו."

"היכן המפתח שפתח את השער?"

"השער כבר איננו."

"והיכן השער לעשר הספירות? היכן שרידיו?"

"גם השער הפך לאבן, ואין מפתח שיפתח את האבן, אנחנו צועקים

והאבן אינה שומעת."

"פעם חלמנו על שיבה לאבן, עתה אנו בוכים על חלומנו שהתגשם,

חלמנו שהאבן תיהפך לחול, אך האבן הפכה למות הבן לפני האב."

"לאן אתה רץ?"

"אני רוצה לפגוש את עצמי שוב מול ההר שבו נולדתי. אני רץ כדי

לפגוש את עצמי פעם אחת נוספת, פעם אחת אחרונה."

"והאם אתה מצליח?"

"אני מצליח לרוץ, ריאותיי נפתחו, נשמתי נושמת."

"והאם אתה פוגש את עצמך?"

"כן."

"ומה אתה רואה?"

"אני רואה שהילד שהייתי כבר אינו ילד, הנער שלא הספיק להתבגר

אינו נער, שניהם הפכו להיות זקנים מרוטים, עורם המקומט מבהיל

אותי. אני יודע שאני רואה את עצמי, אבל העבר שלי השתנה."

"העבר לא יכול להשתנות."

"גם אני חשבתי כך, אבל הוא משתנה כל הזמן. כל פעם שאני מבקר

בעבר, העבר שונה. והוא מפחיד, אפילו יותר מן העתיד."

"אז אתה צריך לחיות בהווה."

"יהודי לא קיים בהווה.

" הוא קיים רק בעבר או בעתיד."

"לאן הלכת אבי?"

"לאן שגלי הים הובילו אותי."

"ולמה לא הכרת אותי, אבי?"

"מגדל בבל פיצל אותנו לשפות ולעמים."

"ומתי נזכה שוב להיות בתוך אותו העולם?"

"כשנאמר 'הכוכב שלי', ולא 'העם שלי', ולא 'המדינה שלי'."

"ומתי זה יקרה?"

"כשנראה שהחרבנו אותו."

"והיכן אתה עכשיו?"

"במקום שבו אין רוח."

"האם יורד שם שלג?"

"מעלי אולי, מתחתיי בטח."

"ומתי תשוב?"

"כבר שבתי ואיני רוצה לשוב שוב."

"מתי השיבה שלי תיגמר, אבי?"

"כשהמחשבה לשוב תיגמר. אנחנו תמיד עוזבים ואנחנו תמיד שבים."